מאחת מהנה. הדרש ידוע. ולפי הפשט לפי שיש אזהרות שאין בו אלא פרט א׳ והעובר על זה הפרט הרי עבר על כולו כמו עריות. ויש שנכלל בו כמה פרטים. ואמר הכתוב בין שעבר על מקצת מהאזהרות. והוא מאחת. א׳ מהאזהרה הכוללת. כמו שבת שנכלל בו ל״ט מלאכות ועבר על א׳ מיקרי מאחת. או שעבר על כולו ומיקרי לאשמת העם. ידוע פי׳ חז״ל שהוא העלם דבר כמו אשמת העם שהוא בהוראה. ועדיין אינו מדויק הלשון. דכאשמת העם מיבעי. וי״ל שבא ללמדנו דאע״ג דבשעה שהורה כה״ג לעצמו הית׳ הוראת ב״ד לצבור ומביאים פר וס״ד דבזה האופן נכלל הוראתו בהוראת ב״ד ומביא עמהם. מש״ה כתיב לאשמת העם דאע״ג שהוא מצטרף לאשמתם הוא מביא בפ״ע. והיינו דכתיב ס״פ הקהל כאשר שרף את הפר הראשון דמשמעו שמיירי שמביאים יחד כה״ג וסנהדרין. ועדיין היה ראוי לכתוב לחטאת העם. ויפה פי׳ הספורנו דמלמדנו המקרא דשגגת כה״ג שהוא קדוש ה׳ אינו אלא לאשמת העם בשביל שהדור אשם מש״ה שלוחיהם ג״כ אשם. ואינו מכוין באור תורת ההוראה לאמתו:
והביא את הפר. הוא בכבודו יטריח את עצמו ויביא. וכמש״כ לעיל א׳ ג׳:
ולקח הכהן המשיח. לכאורה הוא מיותר שהרי מיירי בכהן המשיח. ואולי מזה למדו בת״כ דכשר בהדיוט. והיינו כדאי׳ בסנהדרין פ״א דעשרה כהנים כתיבי לרבות דאפילו ישראל כשר והיינו משום אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. [והתוס׳ בקידושין דל״ז ב׳ כתבו דדרשו מה״א דהכהן המשיח] ולפי הפשט נראה דעד קבלה מצוה בו משום שהוא בעלים. אבל קבלה דמצות כהונה ליכא מצוה בבעלים כלל אלא משום שהוא כהן משיח. וא״כ אם עבר הכהן המשיח שחטא ונתמנה משיח אחר צריך הכהן המשיח להביא הדם ולזרוק:
והנה בפר כהן משיח מקבלה ואילך מצוה בכה״ג. ובחטאת הקהל רק מהבאת הדם אל אהל מועד מצוה בכהן המשיח:
מדם הפר. זה הלשון רק בפר כתיב בכ״מ כאן ובפ׳ אחרי היינו משום שדמו מרובה ונתקבל בכמה כוסות והבאה אינו אלא מקצתו בכוס אחד:
וטבל הכהן את אצבעו בדם. כ״ז מיותר והוי למיכתב והזה מן הדם באצבעו כמו דכתיב ביוה״כ ט״ז י״ד. אלא מכאן דרשו בספרא על כל הזיה טבילה. והוי כמו דכתיב וטבל הכהן את אצבעו בדם שבע פעמים והזה מן הדם שבע פעמים:
פרכת הקדש. מבואר בת״כ שהוא כנגד אמצעות הפרכת מבחוץ שכנגד ארון הקודש מבפנים והיינו משום שהוראת כה״ג בא מכח הארון שאינו אלא עפ״י דמוי מילתא למילתא. ולא בדרך פלפול כמש״כ בפ׳ תצוה ור״פ פקודי. וזהו כחו של כה״ג דכתיב ביה ולהורת את ב״י. וכמש״כ בס׳ דברים י״ז ט׳ ובכ״מ מש״ה באה הכפרה במקום הקלקול:
ירים ממנו. וכן כתיב בחטאת הקהל משא״כ בחטאת יחיד כתיב ואת כל חלבה יסיר. היינו דכשם דאימורין מכפרין בהקטרה כך אכילת כהנים הבשר מכפרין. כהנים אוכלין ובעלים מתכפרין ואף על גב דעיקר הכפרה תלוי׳ בדם מכ״מ באו ההקטרה ואכילת כהנים ג״כ לכפרה על החטא שגרם לו לבוא לשגגת דבר חמור שחייב כרת. נמצא האימורים שוין במעלתם לבשר החטאת בזה. משא״כ בפר שנשרף בחוץ אין בשריפה שום כפרה. מש״ה כתיב בפר ירים ממנו היינו הרמת המעלה משא״כ בקרבן חטאת יחיד כתיב יוסר ששניהם שוין בכפרתן ובנשיא יבואר לפנינו:
כאשר יורם משור זבח השלמים. יהיו לרצון ולריח ניחוח כמו בשלמים וכמש״כ להלן בחטאת יחיד והקטיר הכהן המזבחה לריח ניחוח לה׳ אלא שאינו מפורש כאן כ״כ כמו ביחיד דקיל בהרבה דברים:
על שפך הדשן ישרף. לפי הפשט ה״ק יהי׳ כ״כ נשרף עד שיהא ממנו שפך הדשן:
ואשמו. ונודעה וגו׳. משמעות ואשמו בכל הענין שיבינו וישכילו שהמה אשמים בדבר כמו לשון הנביא זכרי׳ י״א ה׳ אשר קוניהן יהרגון ולא יאשמו. פי׳ שלא יראו עצמם אשמים כלל. והכי פרש״י להלן ה׳ כ״ג על המקרא והיה כי יחטא ואשם כשיכיר בעצמו כו׳ והכי הפי׳ כאן. ואמר המקרא או ואשמו. שיבינו מעצמם ששגו בהוראה. או ונודעה ע״י אחרים שיבינו וישכילו להם כמה שגו ברואה פקו פליליה. ובנשיא והדיו׳ כתיב כפירוש ואשם או הודע וגו׳ וכאן לא כתיב בפירוש או משום דואשמו נמשך גם להא ונודעה. שהרי שגגת הוראה לא יכול אדם להראות בירור גמור על פי בחינה שטעו אלא עפ״י הוכחה שכן הוא ואם לא יהיו רוצים להודות על האמת לא תועיל שום הוכחה דעל כל הוכחה אפשר להתעקש ולא יעמדו על המכשלה אם לא שיודו על האמת ויראו שאשמו. נמצא דגם ידיעתם על ידי אחרים בא לבסוף ע״י עצמם משא״כ בשגגת מעשה א״א להכחיש את הרואה ויודע שחטא:
והביא הכהן המשיח. משעה שנכנס להיכל מצוה בכה״ג:
את פני הפרכת. כאן לא דייק פרכת הקדש דטעות סנהדרין הוא בפלפולם כמש״כ בס׳ דברים י״ז בזקן ממרא. ואור הפלפול באו ע״י כח המנורה שבהיכל כמש״כ בפ׳ תצוה מש״ה הכפרה באה על הקלקול בצד החיצון של הפרכת שהוא לצד ההיכל כולו:
ומן הדם. מיותר. ולעיל ו׳ ז׳ בהזאה ובקרנות דרשו בתורת כהנים מן הדם שבענין ופירשו בגמרא זבחים דף צ״ג. וכאן בקרנות לחוד לא דרשו בתורת כהנים. ונראה שבא ללמדנו שאם נתקבל בכמה כוסות וטבל להזאות בכלי אחד וס״ד שעל קרנות יתן לכתחלה דוקא מאותו כלי מש״ה כתיב מן הדם שבענין. היינו של הפר בכללו אפילו מכוס אחר:
וכפר עלהם. קאי גם על הכהן המשיח שהוא הפר החטאת דכתיב כאן. והראיה דלא כתיב בסוף פ׳ דפר כה״ג וכפר עליו הכהן כמו דכתיב בכולהי פרשיות. אלא נכלל כאן על כה״ג ועל סנהדרין. וללמדנו שאם שגו כה״ג וסנהדרין יחדיו בהוראה אע״ג שכה״ג מביא לעצמו תחלה ומתכפר לו על שעשה עפ״י הוראתו לעצמו מכ״מ אין הכפרה שלמה עדיין שהרי גם הסנהדרין תלו עצמם בכה״ג שהורה כן לעצמו. וא״כ כ״ז שהם אינם מתכפרים ה״ה בכלל מחטיא את הרבים דלא מהני תשובה כדאי׳ ביומא דפ״ז א׳ כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואחר שהם מתכפרים מתכפר הוא בשלימות בפרו:
אשר נשיא יחטא. ידוע הפי׳ דנשיאתו גורמת שיהא עלול לחטא. וכ״כ הספורנו. והנה עוד יש במקרא לשון שאינו מדויק כלל. דכתיב אשר לא תעשינה בשגגה. והכי מיבעי ועשה בשגגה אחת וגו׳ אשר לא תעשינה ואשם. והכי כתיב ביחיד אלא מרומז דהנשיאות גורמת לחטוא בעבירות חמורות כ״כ אשר לא תעשינה בשגגה. שאין דרך לחטוא בהם אפילו בשגגה:
ואת כל חלבו יקטיר וגו׳. יש לדקדק על הא דלא כתב כאן ירים ולא יסיר ואח״כ והקטיר אלא סתם יקטיר. והענין דג״ז נתבאר לעיל ח׳ דלשונות אלו מורות על כפרה על החטא הקודם שלא נזהר בשאט נפש. וזה גרם להיות נכשל בשוגג באיסור חמור דכרת. והנה חטא הקודם הוא לפי האדם. כה״ג שמעלתו גבוה אם לא נזהר לפי ערכו בחטא קל היא מביאתו לידי הוראה בטעות. והדיוט אם לא נזהר באיסור לפי ערכו מביאתו לידי שגגת מעשה באיסור חמור. והאימורים ואכילת כהן מכפרים לכל א׳ לפי ערכו אבל נשיא מעלתו גבוה מאד וחטאיו כבדים מאד גם קודם שבא לידי שגגת מעשה ע״כ אין אכילת החטאת מכפרת על החטאים הקודמים ורק הדם הוא יכפר על שגגת מעשה עצמו מש״ה לא כתיב כאן תרומה והסרה רק הקטרה:
בשגגה מעםהארץ. אין הלשון מדויק והכי מיבעי ואם נפש אחת מעם הארץ תחטא בשגגה בעשותה וגו׳. והנראה דבא הכתוב בזה למעט אם עבירה זו נעשית בזדון בעם הארץ. אז אע״ג שהוא עשה בשגגה אם יודע בעצמו שגם הוא אם אירע לו בזדון שלא היה נמנע ככל עם הארץ וא״כ אינו שב מידיעתו מיקרי ואינו מביא קרבן. וזהו דיוק הכתוב שהוא בשגגה מעם הארץ. שגם המה לא עשו כזאת כ״א בשגגה:
שעירת עזים. הקדים הכתוב שעירה קודם לכשבה. ולא כעולה ושלמים לפי סוגית הגמ׳ סוטה דל״ב דבשעירה ניכר יותר שהוא חטאת ומיכסף נפשי׳ וא״כ נימא דלכתחלה יעשה באופן דליכסף נפשי׳ כי היכי דלהוי לכפרה. ולפי הפשט הוא משום שלא יהא מהודר. וכן בחטאת יולדת כתיב ובן יונה או תור לחטאת. הרי דבחטאת בן יונה קודם ובעולה תורים קודם:
וכפר עליו הכהן. כאן לא כתיב מחטאתו כמו בכבש ובכ״מ. היינו משום שקיבל עליו דליכסוף נפשי׳ והמתביש על עונותיו מוחלין לו על כל עונותיו (מרפא לשון עמוד העבודה):
ואם כבש. סתם כבש בן שנה וקטן בגידולו וכמש״כ לעיל א׳ ו׳. ושם מבואר דיוק לשון הכתוב כאן כאשר יוסר חלב הכשב:
